ספר תהילים, יצירת המופת הפיוטית המיוחסת בעיקר לדוד המלך, אינו רק אוסף מזמורים יפהפיים; הוא מקור עוצמתי של ריפוי ונחמה לנפש האדם. לאורך אלפי שנות היסטוריה יהודית, בתקופות של שמחה ותוגה, שגשוג וחורבן, הפכו מילותיו של דוד למזור לנפשות המבקשות נחמה.
מדוע ולמה?
כוחו המרפא של התהילים נובע קודם כל מהיכולת הפנומנלית שלו לבטא את כל קשת הרגשות האנושיים, גם הקשים והכואבים שבהם. במזמורים כמו "ממעמקים קראתיך ה'" (תהילים ק"ל) או "אל תשליכני לעת זקנה" (תהילים ע"א), נשמעת זעקת הנפש במצוקתה. דוד המלך לא חסך את ייסוריו, חרטותיו, פחדיו ותחושות הבדידות שלו. דווקא החשיפה הכנה הזו מאפשרת לכל אדם המצוי בכאב, באובדן, בחולי או בייאוש, למצוא במזמורים אלה הד מדויק למצבו.
הידיעה שדוד, מלך ישראל ואיש אלוקים, חווה רגשות דומים, מעניקה לגיטימציה לכאב ומסייעת בתהליך הריפוי הרגשי. זהו סוג של אמפתיה על-זמנית שמספקת נחמה עמוקה.
מעבר לביטוי הכאב, התהילים מציעים גם פתח לתקווה ואמונה בלתי מתפשרת. מזמורים כמו "ה' רועי לא אחסר" (תהילים כ"ג) או "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'" (תהילים כ"ז) מחזקים את הביטחון שה' משגיח על עולמנו, גם כשכל הסימנים מצביעים על קשיים וניסיונות. המזמורים מזכירים לנו שהקב"ה תמיד איתנו, גם בשעת משבר, ושהישועה יכולה לבוא גם מהמקום הנמוך ביותר.
היכולת להיאחז במסרים אלו של תקווה וביטחון, גם כאשר החיים מציבים אתגרים עצומים, היא כוח מרפא אדיר.
חשוב שנזכור כי ההתמסרות למילים הקדושות, החזרה עליהן, והחיבור להקב"ה דרכן, יוצרים תהליך של טיהור רוחני וחיזוק האמונה.
לאורך כל ההיסטוריה, בתקופות של מגפות, אסונות אישיים או לאומיים, ספר התהילים תמיד היה למפלט.
בין מזמורי התילים אנו יכולים להתפלל לשינוי ולהאמין בהשגחתו של ה' עלינו. דוד המלך, באמצעות מילותיו הנצחיות, ממשיך להעניק נחמה וריפוי לדורות רבים אחריו.
אז איזה פרק נבחר לומר כעת?